<h1>רבינו ירוחם ני"ט ח"א</h1>
<h2>דף ו.</h2>
הגבאי' אין רשאין לשנות ולעשו' הקופה תמחוי ולא בהפך אלא מדע' הפרנסי', אבל יכול לעשות כלו כיס אחד ומתנה. בני העיר רשאי' לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו, ואם יש אדם חשוב בעיר כמו כן יכול לשנותה שעליו הם סומכי' ועל דעתו הם נותנים, כך פשוט בבתרא [ח' ע"ב]. וכתב הרבי' יוסף הלוי דהא דאמרינן ויכולי' לשנותה לכל מה שירצו דוקא לצרכי עניי' כגון כסות ומדור וכיוצא בו אבל לדברים אחרים שאינם צרכי עניי' לא, דכל שנגבה לצורך עניים לעניים ואפילו הותירו, ואם ישנו גוזלין העניים. ובתוס' כתבו דאפי' לדבר הרשות נמי מותר לשנותה דכל הנותנים לקופת צבור על דעת פרנסי העיר נותנים שיעשו מה שירצו. וכן בירושלמי, על ההיא דמס' שקלים [פ"ב ה"ה] כמו שאכתוב, ואין ממחין ביד הפרנסים. וכתבו המפרשים ומותר לשנות אפי' מתלמוד תורה לצורך שלשים פשיטים שנותנין להגמון בכל שנה שהיא הצלת נפשות שאם לא יתפשרו יפשיטו העניים. מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים מותר עני לאותו עני מותר שבוי לאותו שבוי כך פשוט בשקלים [שם]. וזה הביא לראיה רבי יוסף הלוי למה שכתבתי, והתוס' סמכו על הירושלמי של זו המשנה כמו שכתבתי. סלע זה לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו משבא ליד גבאי אסור לשנותו כך פשוט בערכין [ו' ע"א]. והתוס' פי' כדי לתרץ דעתם שיאמרו שיכולין לשנות לכל מה שירצו כמו שכתבתי למעלה, שזה מיירי ביחיד שנדר לצדקה בעת צרה שאין דעתו לקופת צבור אלא שתנתן לעניים מיד, א"נ ביחיד שהקדיש ממון לחלק לעניי' בכל שנה ושנה דבכי הא ודאי אין יכולי' לשנותה דלא נדר על דעתם. ועוד דדוקא גבאי אבל צבור יכולין לשנותה ואפילו גבאי' יכולין לשנותה לדבר מצוה כמו שאכתוב וכן כתב הרא"ש. פר"ח משבאת לידי גבאי אין יכול לשנותה ואפילו ללוות וליתן אחר תחתיו.
מי שנדר ואמר אם לא אעשה כך אשב בתענית או אתן כך לצדקה הוי אסמכתא כי אסמכתא שייכא נמי בדבר מצוה כמו במי שמחייב עצמו לחבירו והוא שאמרו דרך קנס כך מוכח בסנהדרין, וכן כתבו הפסקנים. ויש שלשה חלוקי' בדבר א. אם הוא התנה לדבר הרשות כגון שאמר אם לא אלך למקום פלוני אשב בתענית או אתן כך לצדקה, הוי אסמכת' כיון שההליכה היתה לדבר הרשות. ב. אם התנה לדבר מצוה כלומר לזרז עצמו אם לא אעשה מצוה פלוני' אתן כך לצדקה או אשב בתענית, מועיל ולא הוי אסמכתא. ג. אם התנה להציל עצמו מצרה בעת הצרה כגון יעקב אבינו ע"ה אם יהיה אלקים עמדי או כיוצא בזה מועיל ולא הוי אסמכתא כי בדבר כזה לא גורם, וכן הסכימו המפרשים. ומן הא' שכתבתי דהוי אסמכתא, אם נתחיי' עצמו בקנין בשטר חוב אין בו משום אסמכתא דאמירתו לגבוה הוא בכל יפוי כח שיכול לעשות להדיוט, כן כתב הרמ"ה, וכן להקדש. האומר אתן זה לצדקה הרי קנו עניים ואינו יכול לחזור בו אם הוא בידו, ואם אינו בידו אינו יכול לא להקדישו ולא להדירו לעניים, זולתי אם היה במעמד שלשתן כלומר שיהיה שם הנותן והחייב לו ואדם חשוב או טובי העיר, שאם אמר יהיה מה שחייב לי פלוני לצדקה זכו בו עניים כי האדם חשוב הוא יד עניים וזכה בעבורם, כי ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים וכן של עניים. ואם אמר כשיבא לידי יהיה הקדש או לעניים, אפילו שלא במעמד שלשתן זכו בו עניים או הקדש. ואם היה קרק' אע"פ שאינו ברשותו ולא במעמד שלשתן ואפילו שלא אמר כשיבא לידי יהיה לעניים או להקדש אלא שאמ' יהיה לעניים סתם זכו בו עניים דבכל מקום שהוא הקרק' ברשות בעליו הוא, ודוקא שיכול להוציאו בדיינין שאם אינו יכול להוציאו בדיינים לא דהא אמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים אינו מוקדש, אבל במטלטלין שאינו קדוש, אפילו יכול להוציאו בדיינים אינו יכול להקדיש ולא לידרו לעניי', זולתי כמו שכתבתי שיאמר כשיבא לידי או במעמד שלשתן, כך מוכח בקמא [ב"ק ל"ו ע"ב] בההיא דאמר ליה רב יוסף אנן יד עניים אנן, וכן כתב רי"ף, וכן מוכח בקמא. ולפר"ת שפירש שם נראה שאם הדירו במעמ' שלשתן כמו שכתבתי והיה רוצה ללותו לצרך שעה ולהחזיר אח' במקומו שאינו רשאי שכבר זכה בו האדם חשוב בשביל העניים כמו שכתבתי, פירוש ואפילו לא משך והרי הוא כמי שבא ליד גבאי, וכבר אז"ל בערכין [ו' ע"א] משבא ליד גבאי אינו רשאי לשנות. וכתב רי"ף במציע' על עובדא דההיא מסותא [ז' ע"א], ומטלטלי נמי דקאמרינן אע"פ שהוא יכו' להוציאו בדיינים והקדישו אין קדוש, וה"מ כשכפרו שצריך להוציאו בדייני' אבל כשיש לו פקדון אצל חבירו וכשיתבעהו ממנו יתננו לו, כמקרקעי דמי דקיימא לן דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותי' דמאריה הוא, והכי איתמ' משמיה דגאון כדאמרינן ע"כ. ואכתבנו בדין הקדש.
<h2>דף ו:</h2>
ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה, ודוקא לדבר הרשו' אבל לדבר מצוה מותר לשנותה. ודוקא שלא נשתקע שם בעליה ממנו אבל נשתקע אפילו לדבר הרשות מותר לשנותה, כך פשוט בערכין ועוד שם אבל גוי שנתן מנורה או שום דבר אין משנין אותה דגוי מפעא פאעי.
<h2>דף יד.</h2>
המקדיש שדהו סתם קנה כל אותם הדברים שאינם מכורי' לגבי מכר בסתם כגון בור ודות וכיוצא בהן, וכתבתיו במישרים בנתיב קרקע וקנייתו [ני"א] בח"א ופשוט בבתרא.
<h2>דף כא.</h2>
ממון מסופק כגון זה אומר שלי וזה אומר שלי והוא בענין דד(י)נין ביה כל דאלים גבר כמו שכתבתי במישרים אינו יכול להקדישו מי שאיננו בידו דכל ממון שאינו יכול להוציאו בדייני' אינו מוקדש. ואם הוא בענין שיכול להוציאו בדיינין, אם הוא קרקע יכול להקדישו ואפילו שהאחר מוחזק בו דכל היכא דאיתיה ברשותיה דמאריה איתיה, ואם הוא טלטל אף על פי שיכול להוציאו בדיינים כגון דכפריה אינו מוקדש אף על פי שהוא שלו. אבל אם אינו צריך להוציאו בדיינים אף על פי שהוא מושאל או מופקד ביד אחרים יכול להקדישו, וכן כתב רי"ף, וכן מוכח במציעא מעובד' דההיא מסותא, וכן מוכח [ב"ב פ"ח ע"א] מההוא גברא דאייתי קרי לפום בדיתא כאשר אכתוב למטה. וכתבתיו למעלה בענין הצדק' כי דינם שוה בין להקדש בין לידרו לעניים. כל מקום שאמרו אינו מוקדש אפילו בספק אם בא כהן ותפסו או גבאי או עני בזמן הזה מוציאי' מידו דלא מיקרי תפיסה מספק כמו שכתבתי במישרי' על ממון המוטל בספק, כך כתבו המפרשים במציעא על ההיא עובדא דההיא מסותא.
המשכיר בית לחבירו יכול משכיר להקדישה ומעלה שכר השוכר להקדש כך פשוט בערכין [כ"א ע"א], וכן בירושלמי דפסחי' [פ"ד ה"ט]. ועוד בירושלמי [שם] ואם (הקדיש) [הקדים] שכרו כלומר שפרע לו השכירו' קודם שמקדישה הרי זה דר בתוכו חנם עד שישלים זמן כל השכירות. וכתבו בתוס' כי לעולם חלקו יכול להקדיש משכיר וימכר ויטול שלו שוכר ומעלה שכר להקדש כמו שכתבתי כי קדושת דמים אינו מפקיע שעבוד שוכר. אבל הרשב"א כתב בשם הר' יונה כי שכירות קניא ליומיה והוי כמו מכר ואינו יכול להקדישה משכיר כלל כמו במשכונה שכתבתי למעלה, וההיא דערכין מיירי שאמר ליה בית סתם שאז יכול להקדישה ויתן לו בית אחר מאחר שהשכיר לו בית סתם אבל אם השכיר לו בית זה אינו יכול להקדישה כלל כמו שכתבתי. (והרמ"ה) [והרמב"ם] כתב בספר הפלאה המשכיר בית לחבירו והקדישו הרי זה קדוש ופקע השכירות ואם דר בו השוכר מעל ע"כ.
שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש קדושה הואיל ובידו לפדותה. וכן האומר שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש קדושה, אבל אם אמ' תקדוש מעכשיו לא קדשה שהרי היא משועבד' לממושכן והוי כמו מכורה לו כך פשוט בכתובות [נ"ט ע"ב]. וכתבו התוס' דהא דאמרינן אם אמרו מעכשיו לא קדשה דוקא חלק המלוה כלומר סכום המעו' שהלוה עליו דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד, כמו שכתבתי במישרים [נ"ו ח"ג] בנתיב גביית החוב, אבל יכול להקדיש חלקו המגיעו וימכר ויגבה מלוה חובו והשאר קדוש. והרשב"א כתב בשם ה"ר יונה דלא קדשה כלל תוך זמנה שהרי כמכורה היא אצל המלוה עד שיפדנה.
<h2>דף כא:</h2>
שום הקדש ס' יום ומכריזין בבקר וערב ודיני ההכרזה כתבתי במישרים בדין דיינים [נ"א ח"ט] ופשוט כל זה בכתובות.
<h2>דף כג.</h2>
מקדיש נכסיו וגירש אשתו ויש לה לגבות כתובתה מנכסיו ידירנה הנאה שלא יחזירנה אחר שתגבה היא כתובתה מההקדש שמא עשו קנוניא שניה' על ההקדש פשוט בכתובות [רא"ש פי"א סי' כ"ב].
<h2>דף כד.</h2>
צבור שיש להם הקדש כדי ליתן לרב או לש"צ ואין מספיק לשניהם אם (הדבר) [הרב] מובהק ובקי בהוראות, הרב קודם ואם לאו ש"צ קודם להוציא הרבים ידי חובתן כך כתב גאון בתשובה. דין ההקדש, אז"ל כי בהקדש אין לנו אלא מקומו ושעתו כמו במקח וממכר כלומר מה ששוה באותו מקום ובאותה שעה וכן מוכח בקדושין.
<h2>דף כח.</h2>
המבזבז נכסיו פירוש לצדקה אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות ודוקא מחיים אבל לאחר מיתה יכול לבזבז כך בכתובות וכן מוכח. וכתוב בירושלמי [פאה פ"א ה"א] שנה ראשונה חומש מהקרן ואחר כך חומש מן הריוח בכל שנה.
<h2>דף כח:</h2>
אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזמן הזה ואם הקדי' או העריך או החרי' סתם חרמות לבדק הבית והוא (ב)[כ]הקדש, פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח ובהמה תעקר כיצד נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה לפי שעבר על תקנ' חז"ל שאמרו שלא להקדישו פשוט בע"ז. ופר"ת ואם רצה לפדותו פודהו אפילו שוה מנה על פרוטה ומוליך הפרוטה לנהר ודוקא קרקע פודה אבל טלטל יאבד ואינו יכול לפדותו. וה"ר יונה כתב שאפילו טלטל יכול לפדותו. וכן נראה מהרמב"ם בערכין, ועוד כתב כי בזמן הזה חכמים דנו כי פודהו לכתחלה בד' זוזים או קרוב לזה, שכשהיה המקדש קיים היה צריך לכתחלה לפדותו בכדי שוויו. ועוד כתב שאם החרים בזמן הזה מטלטלין
סתם נותנים לכהנים הנמצאים באותו מקום. וכן אם החרים קרקע בזמן הזה בחוצה לארץ דינו כמטלטלין ונותנין לכהנים שבאותו מקום ע"כ. וכתב הרב בן מיגש בבתרא [ב"ב ק"ב ע"ב] על ההיא דהמקדיש שדה וכו', דבזמן הזה בין קרקע
בין טלטל שהקדישו פודהו בשוויו ומוסיף חומש, וההיא שכתבתי דשוה מנה על פרוטה פדוי דוקא בדיעבד, ואם הקדיש לבדק הבית בפירוש פודה כמו שכתבתי ומוליך הנאה לים המלח, ואם אמ' בפי' למזבח בהמה תעקר ואין לה פדיון ואם הם כסות וכלים יוליך דמיהם לים המלח שאינם ראויין למזבח, ואם הקדש סתם כיון שאין לנו עתה בית המקדש כל סתם הקדש בזמן הזה לבית הכנסת או לעניים הוא ע"כ. וכתבו הגאונים ומאן דמקדיש האידנ' נכסים או דמחרים יתהון יכול למפרקהון.
<h2>דף כט.</h2>
אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזמן הזה ואם הקדי' או העריך או החרי' סתם חרמות לבדק הבית והוא (ב)[כ]הקדש, פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח ובהמה תעקר כיצד נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה לפי שעבר על תקנ' חז"ל שאמרו שלא להקדישו פשוט בע"ז. ופר"ת ואם רצה לפדותו פודהו אפילו שוה מנה על פרוטה ומוליך הפרוטה לנהר ודוקא קרקע פודה אבל טלטל יאבד ואינו יכול לפדותו. וה"ר יונה כתב שאפילו טלטל יכול לפדותו. וכן נראה מהרמב"ם בערכין, ועוד כתב כי בזמן הזה חכמים דנו כי פודהו לכתחלה בד' זוזים או קרוב לזה, שכשהיה המקדש קיים היה צריך לכתחלה לפדותו בכדי שוויו. ועוד כתב שאם החרים בזמן הזה מטלטלין סתם נותנים לכהנים הנמצאים באותו מקום. וכן אם החרים קרקע בזמן הזה בחוצה לארץ דינו כמטלטלין ונותנין לכהנים שבאותו מקום ע"כ. וכתב הרב בן מיגש בבתרא [ב"ב ק"ב ע"ב] על ההיא דהמקדיש שדה וכו', דבזמן הזה בין קרקע בין טלטל שהקדישו פודהו בשוויו ומוסיף חומש, וההיא שכתבתי דשוה מנה על פרוטה פדוי דוקא בדיעבד, ואם הקדיש לבדק הבית בפירוש פודה כמו שכתבתי ומוליך הנאה לים המלח, ואם אמ' בפי' למזבח בהמה תעקר ואין לה פדיון ואם הם כסות וכלים יוליך דמיהם לים המלח שאינם ראויין למזבח, ואם הקדש סתם כיון שאין לנו עתה בית המקדש כל סתם הקדש בזמן הזה לבית הכנסת או לעניים הוא ע"כ. וכתבו הגאונים ומאן דמקדיש האידנ' נכסים או דמחרים יתהון יכול למפרקהון.
